The Yummy Spice of Hyssop
In Perashat Bo the Jewish people were commanded on the night of the plague against the first born to give a lamb as a sacrifice. The blood of the lamb was painted onto the doorpost in the place a Mezuzah belongs. The “paint brush” was a bunch of Hyssop. (Shemot 12, 22)
Hyssop is a plant that is today used as a spice and for Medicinal Purposes in Middle Eastern traditional medicine. Many people will recognize it as Za’atar.
It is a part of several special sacrifices in the Bet Hamikdash. It is used as a part of the purification of a leper and one who has been defiled by a dead body. It is also used as in making the ashes of the Red Heifer. The Samaritans claim that hyssop is an ideal brush for blood. This is because it is believed that the bristles in the flower prevent the blood from coagulating.
The book of Melachim (Kings 1 5, 13) discusses the great Wisdom of Solomon, “And he spoke of trees, from the cedar that is in Lebanon even unto the hyssop that springeth out of the wall…..” Ralba”g explains that this pasuk means that King Solomon was so wise that he understood everything about these creations.
He understood how cedars and hyssop grow and of what physical, nutritional and medical uses they have. Ralba”g further states that he understood the qualitative differences between a Cedar which seems to be a far more complicated organism than rough and tumble Hyssop bush which is so tardy that it grows even in the cracks of walls. The Cedars of Lebanon have mostly disappeared with their underlying foliage.
After hundreds of years of trying to control the nature of rain forests we are learning that thousands of these plants have very important uses for mankind. The great Mahogany tree makes beautiful coffee tables. However, many medicines of great use to mankind are also found in the rain forest which we won’t have if the rainforests are destroyed.
The most famous food made with Hyssop is Za’atar Bread This is a bread baked with a mixture of Hyssop, salt, sesame seeds and some other ingredients mixed with oil. This is on top of the dough like pizza. I often use it in a salad dressing with olive oil, balsamic vinegar and prepared techina sauce. Some use it like Rosemarie on meats.
Some believe that Hyssop is useful as an expectorant in a tea.
More Resources
תהלים פרק נא
תְּחַטְּאֵ֣נִי בְאֵז֣וֹב וְאֶטְהָ֑ר תְּ֝כַבְּסֵ֗נִי וּמִשֶּׁ֥לֶג אַלְבִּֽיןתְּחַטְּאֵ֣נִי בְאֵז֣וֹב וְאֶטְהָ֑ר תְּ֝כַבְּסֵ֗נִי וּמִשֶּׁ֥לֶג אַלְבִּֽין
מדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור נא
כל מי שעובר עבירה כאילו מיטמא בנפש מת, ואין מזין עליו אלא באזוב, ואף דוד אמר כן תחטאני באזוב ואטהר, וכי נטמא דוד, אלא בעון שהנפש הוא חלל, וכן הוא אומר ולבי חלל בקרבי (תהלים קט כב), מיכן אתה למד שכל מי שיודע שחטא, ומתפלל על החטא, ומתיירא ממנו, ונושא ונותן עם הקדוש ברוך הוא, שהקב”ה מוחל לו, וכל מי שהוא חוטא ושואפה ברגליו, ומעבירה כנגד עיניו, הקדוש ברוך הוא מבקשה הימנו, שנאמר למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני (תהלים מט ו), אותן שדועכין את העון בעקביהם, וכן משל הדיוט אומר עקרבא דמית לגמלא ושואפה בעוקבא, אמר לו חייך עד קדקדך הוא מטי, כך כל המעביר עונו מנגד עיניו, הקדוש ברוך הוא פורע לו, וכל המתפחד ממנו, הקדוש ברוך הוא מוחל לו, לכך נאמר כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד.
העומדים הלבינו שריגיה:
אבן עזרא תהלים פרק נא פסוק ט
(ט) תחטאני – דמה זה המקרה שקרה לנשמה כנגע צרעת בגוף על כן תחטאני באזוב ומלת אלבין מהפעלים
בעל שם טוב ויקרא פרשת מצורע
א. זאת תהיה תורת המצורע וגו’ ועץ ארז ושני תולעת ואזוב. ובמדרש (תנחומא ג’) מה תקנתו ויתרפא, ישפיל עצמו מגאותו כתולעת וכאזוב, והובא ברש”י עיין שם. העצה שיקח למטהר שני צפרים ועץ ארז ואזוב, גבוה ונמוך, שישפיל דעתו מגסות הרוח, כדי שיוכל הכהן שהוא הצדיק להעלותו, דשמעתי בשם מורי זלה”ה משל, אדם גבוה קומה מאוד עמד נגד זריחת השמש, שזרחה והקדירה חמה עליו ממש, וחכם אחד ראה מרחוק גודל חמימות אדם גדול הנ”ל שלא מצא תרופה לנפשו להקר במים קרים על נפשו העייפה, מה עשה, בא וישב כנגדו ולקח כלי של מים לעצמו ושתה כל פעם, כדי שיראה ממנו וכן יעשה, רק שזה עם הכלי מים היה קצר קומה, וזה היה קומתו גבוה, והיה צריך להרכין ראשו ולהשפיל קומתו כדי שיקח מעט מים לצמאו, ולא רצה להכניע עצמו שיקח ממנו מים מחמת גסות רוחו וגובה קומתו, כאילו נצרך לזולתו, וזה החכם הבין זה ולא מצא תרופה לו כדי שיקח ממנו מעט מים, עד שהוכרח לזרוק מעט מים למעלה נגד פני האיש הנ”ל, אולי יקח בפיו מעט מים לצמאו, והוא דחק שפתיו זה בזה, שלא יכנוס בפיו מעט מים מזולתו, שאין זה כבודו, וחזרו ונפלו המים לתוך פי הזורק, מה שאין כן זה שלא רצה לקבל עד שמת בצמא, והמשיל זה נגד עיר גדולה של חכמים וסופרים שלא רצו לשמוע ולקבל חכמה ומוסר איך ינהגו בדרכי ה’, עד שנסתלק מהם ומהדור, ונשאר דור יתום, והכי נמי דכתיב (ישעיה נ”ה, ג’) שמעו אלי ותחי נפשכם וגו’ שהוא רפואה לכל הגוף והנשמה, לשמוע ולקבל מוסר מן החכמים, שהם רופאי הנפשות כמו שכתב הרמב”ם (הלכות דעות פ”ב ה”א), ומי שלא ירצה לשמוע מוסר עליהם נאמר (משלי א’, ז’) חכמה ומוסר אוילים בזו, עד כאן לשונו, והנגע שבא עבור גסות רוחו כארז, שלא קיבל מוסר, עתה ישפיל עצמו כאזוב, ויקבל מוסר, ומזה רפואתו וטהרת המצורע, והבן:
ובזה יובן המשנה (אבות ד’, א’) איזה חכם הלומד מכל אדםא) אפילו מאדם רע, שרואה דבר עבירה בו ולומד ממנו, שמצד אחדות יש בו שמץ מנהו גם כן, וצריך לתקן עצמו משמץ זו שבו, ואז גורם טהרה לזולתו, וזהו זאת תורת המוציא רע מרעתו, ביום טהרתו של עצמו וק”ל, וכדומה ששמעתי סגנון זה ממורי זלה”ה: (צפנת פענח דף כ”ו ע”ד)
ב. משל ששמעתי ממורי זלה”ה, מלך אחדב) ביקש רפואה שיחיה לעולם, ונתנו לו רפואה להרחיק הגאוה וכו’, וכל מה שנהג ענוה ביותר נכנס בלבו גאוה יותר, שהוא מלך גדול ועניו ביותר, עד שבא רבו אצלו ולמדו לנהוג מלכות מבחוץ ובקרבו ישפיל דעתו, על ידי שהראה לו בית הכסא שהוא מן האדם וכו’, ודברי פי חכם חן:
ילקוט שמעוני תהלים פרק יט [המתחיל ברמז תרעב]
כבר עתיד שלמה לומר בחכמתו היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה, אם יהלך איש על הגחלים ורגליו לא תכוינה, כן הבא על אשת רעהו, לא ינקה כל הנוגע בה. אמר ליה כל היכי נטרד ההוא גברא, אמר ליה קביל עלך יסורין. אמר רב יהודה, אמר רב ששה חדשים נצטרע דוד, שנאמר – תחטאני באזוב ואטהר, ונסתלק הימנו שכינה – שנאמר השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמכני, ופירש ממנו סנהדרין – דכתיב ישובו לי יראיך, והני ששה חדשים, מנא לן דכתיב והימים אשר מלך דוד על ישראל ארבעים שנה, בחברון מלך שבע שנים, ובירושלים מלך שלשים ושלש שנה, וכתיב בחברון מלך על יהודה שבע שנים וששה חדשים וגו’:
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קז עמוד א
אמר רב יהודה אמר רב: ששה חדשים נצטרע דוד, ונסתלקה הימנו שכינה, ופירשו ממנו סנהדרין. נצטרע – דכתיב תחטאני באזוב ואטהר תכבסני ומשלג אלבין, נסתלקה הימנו שכינה – דכתיב השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמכני, ופרשו ממנו סנהדרין – דכתיב ישובו לי יראיך וגו’. ששה
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קז עמוד ב
בחברון מלך שבע שנים ובירושלים מלך שלשים ושלש שנים, וכתיב בחברון מלך על יהודה שבע שנים וששה חדשים וגו’ והני ששה חדשים – לא קחשיב, שמע מינה נצטרע. אמר לפניו: רבונו של עולם, מחול לי על אותו עון. – מחול לך – עשה עמי אות לטובה ויראו שנאי ויבשו כי אתה ה’ עזרתני ונחמתני – אמר ליה: בחייך איני מודיע, אבל אני מודיע בחיי שלמה בנך. בשעה שבנה שלמה את בית המקדש ביקש להכניס ארון לבית קדשי הקדשים, דבקו שערים זה בזה. אמר עשרים וארבעה רננות ולא נענה. אמר שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד מי זה מלך הכבוד ה’ עזוז וגבור ה’ גבור מלחמה, ונאמר שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד וגו’ – ולא נענה, כיון שאמר ה’ אלהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דויד עבדך – מיד נענה. באותה שעה נהפכו פני שונאי דוד כשולי קדירה, וידעו כל ישראל שמחל לו הקדוש ברוך הוא על אותו העון.
אנציקלופדיה תלמודית כרך א, אזוב [המתחיל בטור תכ]
[טור תכ] אזוב. עשב בשם זה, שמשתמשים בו למצוות ידועות.
הפרקים:
א. מהותו;
ב. שיעורו וכמותו.
בארבעה מקומות הצריכה תורה את השימוש באזוב. בפסח מצרים: ולקחתם אגדת אזוב וגו’1; בטהרת- מצורע: וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהרות ועץ ארז ושני תולעת ואזוב2; בשרפת פרה- אדומה: ולקח הכהן עץ ארז ואזוב וגו’3; בהזאת טמא מת: ולקח אזוב וטבל במים איש טהור והזה4.
א. מהותו. האזוב הוא מין ירק שיש לו גבעולים5. ונחלקו אמוראים אם הוא המין הנקרא אברתא בר המג6, או הנקרא מרוא חיורא7, או הנקרא שומשוק8, והוא הנקרא בלשון ערבי זעתר – או צעתר8א – ובלשון לעז אוריגנו, והוא עשב נכבד במיני מטעמים9, ואוכלים אותו בעלי בתים ומתבלים בו הקדרות10 ומרקחים אותו בדבש11.
האזוב צומח גם מאליו, מבלי זריעה12, וסתמו אינו מיוחד לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה13, אלא שמחשבתו בשעת לקיטה קובעתו למאכל אדם או לבהמה או לעצים14. במה דברים אמורים כשצמח בגינה ובשדה, אבל צמח בחצר, סתמו לאדם עומד15, לפי שהאדם רואה ויודע מתי ללקטו עד שלא יתקשה16. צמח על ידי זריעה תלוי במחשבתו בשעת הזריעה17. לקיום המצוות האמורות כשר בין שחשב עליו למאכל אדם ובין שחשב עליו לעצים18, אלא אם כן נפלו עליו משקין, שאף על פי שנגבו, אם חשב עליו לאדם [טור תכא] הוכשר לקבל טומאה ואינו כשר להזאת טמא מת19.
כל אזוב שיש לו שם-לווי* פסול, כגון אזוב יון, אזוב כוחלית, אזוב רומי, אזוב מדברי20.
ב. שיעורו וכמותו. אין מזין לטהרת טמא מת אלא לאחר שהניץ האזוב21, אבל לא ביונקות, והם גבעולים שלא גמלו22, היינו כל זמן שהפרח מונח בתוך כיסו קודם שיפתח23, ויש אומרים שלא נגמר גידול הגבעול24, ולא בתמרות25, כמין גרגרים בראשי האזוב26, היינו שלא הניצו כל עיקר27, שלא התחילו להניץ כלל28. היזה ביונקות ונכנס למקדש29 פטור, בתמרות ונכנס למקדש חייב30, ר’ אליעזר פוטר אף על התמרות31, ואין הלכה כמותו32.
שיעורו לא פחות מטפח33, בין בטהרת מצורע34, ובין בשרפת פרה אדומה35, ובין בכל דבר שצריך אזוב36. ויש שכתב שלא נתפרש שיעורו לטהרת טמא מת37. ומותר להאריכו עד כדי סיפוקו לטבילה במי החטאת38, שלקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה, ומתקיים הפסוק: ולקח אזוב וטבל במים39. אבל בהזאה עצמה צריך לאחוז באזוב, בכדי שיוכל לכוין את הזאתו ולא יתנענע לכאן ולכאן40. ר’ יהודה ור’ שמעון אומרים: כשם שהזאה באזוב, כך טבילה באזוב41.
בפסח מצרים נאמר: אגודת אזוב, ואין אגודה פחות משלשה, ובגזרה שוה של “לקיחה לקיחה” למדים אף להזאת טמא מת שצריך שלשה42. בשרפת פרה ובטהרת מצורע לא נאמרה גזרה שוה זו43. שלשה שאמרו, פירושם: שלשה קלחים ובכל קלח גבעול אחד44. ר’ יהודה אומר של שלשה שלשה45. ונחלקו תנאים: לחכמים השלשה הם למצוה לכתחילה, אבל בדיעבד כשר בשנים, ולר’ [טור תכב] יוסי השלשה הם לעכב46. נפלו לאחר זמן שנים ונשתייר אחד, כשר לחכמים, ולר’ יוסי אינו כשר אלא כשנשתיירו שנים47.
תלמוד בבלי מסכת שבת דף קכח עמוד א
אמר רב יהודה: (סיאה) – צתרי. אזוב – אברתא. קורנית – קורניתא שמה. והא ההוא דאמר להו: מאן בעי קורניתא, ואישתכח חשי! אלא: סיאה – צתרי, אזוב – אברתא, קורניתא – חשי.